<h1>ראב"ן — יבמות</h1>
<h2>דף יא:</h2>
אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. הקדש, כגון עשה עבדו אפותיקי והקדישו ההקדש מפקיע עצמו מיד שיעבודו של אותו שעשאו אפותיקי לו. יש מקשין עליו מה איריא הקדש אפילו מכירה נמי אמר רבא דמפקיע מידי שעבוד, דאמר רבא [ב"ק י"א:] עשה (עבדו) [שורו] אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו אלמא מכירה מפקיעה. ואינה קושיא דודאי מכירה אינה מפקיעה מיד שיעבוד ויגיד עליו ריעו עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנו אלמא מכירה לא מפקעה, אלא התם ודאי בין בשור בין בעבד מכירה לא מפקעה והתם כדמפרש טעם דשור לית ליה קלא שאין שור נקרא על שם בעליו אע"פ שהקול יוצא פלוני עשה שורו אפותיקי אין הכל מכירין בשור והלוקח לא ידע שהוא אפותיקי ומשום תקנת השוק שלא יפסיד הלוקח שאם (הנפסד) [היה נפסד] הלוקח לא יקח אדם מן השוק כלום שיאמר בליבו שמא הוא אפותיקי הילכך תקינו רבנן שלא יהא נפסד כדאמרינן נמי [ב"ק קט"ו] בלוקח מן הגנב דעשו בו תקנת השוק ולא מפסיד לוקח, אבל גבי עבד אית ליה קלא והכל קוראין אותו עבד של פלוני וכיון דיצא הקול פלוני עשה אפותיקי עבדו הכל מכירין בעבד מי הוא אדונו וזה הלוקח כיון דידע ליה לעבד שהוא אפותיקי ואעפי"כ קנאו איהו אפסיד אנפשיה דאין כאן תקנת השוק דהא בגנב מפורסם נמי לא עשו תקנת השוק משום דלא היה לו לקנות ממנו אלמא משום תקנה הוא דאמרינן דאין בע"ח גובה, הילכך דוקא מכרו דנפסד לוקח דמים שנתן בו הוא דפקע החוב ולא יפסיד לוקח, אבל אם נתנו במתנה לא פקע החוב שהרי לא נתן מקבל מתנה דמים ולא יפסיד כלום לפיכך בע"ח גובה ממנו. ואשמעינן רבא גבי הקדש דאע"ג דלא נתן ההקדש דמים ההקדש מפקיע החוב. והוא שהקדישו קדושת מזבח דהיינו קדושת הגוף שאין לו פדיון ואסרו על כל העולם לגמרי ומתוך שאסרו אף על עצמו אסרו גם על בעל החוב ופקע שיעבודו, ורבא סבירא ליה כרבנן דאמרי במסכת גיטין בפרק השולח [מ"א.] המזיק שיעבודו של חבירו פטור הילכך פקע חובו לגמרי, אבל קדושת דמים כיון דאית ליה פדיון לא יפסיד בע"ח אלא יתן דבר מועט להקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ויפדה השור ויקחנו בחובו, כדתנן [ערכין כ"ג.] המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים. ולאו דוקא שור לחודא דמצי לקדושי קדושת הגוף, אלא כל דבר הנאסר איסור עולם ואיסור הנאה כגון בגד או מעיל שעשאו אפותיקי וחזר ועשאו תכריך למת אסרו ופקע שיעבוד בע"ח מיניה, כדאמ[רינן לקמן ס"ו.] ההיא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה ומת אתו יתמי פרסו אמיתנא ואמר רבא קנייה מיתנא ופקע חוב האשה מיניה. וכן נמי מעשה ידי האשה משועבדת לבעלה, ואם אמרה יקדשו ידי לעושיהם לכל מה שאני עושה יהא קונם לפיך אוסרת על ידי קונם מעשה ידיה על בעלה שאם מגרשה נאסרו מעשה ידיה עליו ואינו יכול להחזירה מפני שקדושת קונם קדושת הגוף הוא וחל לכשתתגרש, אבל כל זמן שלא גירשה לא דאלמוה רבנן לשיעבודא ואינה יכולה לאסור דאין מעשה ידיה שלה אלא שלו ואינה יכולה לאסור דבר שלו עליו, כדאמרינן בכתובות בפרק אע"פ [נ"ט.] אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושות הגוף נינהו וכדרבא וכו'. וחמץ דקאמר רבא כגון ישראל שעשה חמצו אפותיקי לישראל אחר כיון שהגיע שעת הביעור איסור חמץ שהוא אסור בהנאה [מפקיעו משיעבוד של בע"ח] ואיסור קדושת הביעור שחייב ישראל לבערו מפקיעו משיעבוד של בע"ח וקאי ברשותו של לוה וחייב לבערו ופקע חובו. ושיחרור דקאמר רבא כגון עשה עבדו אפותיקי לאחר ושיחררו דנפקא מיד שיעבוד של בעל (הבית) החוב שקדושת הגוף שמקדישו ומביאו לדת ישראל ואסרו על עצמו להשתעבד בו משום לא תעבוד בו עבודת עבד אסור נמי על בע"ח והפקיע שיעבודו ואין לו עליו כלום. והא דתנן בגיטין בפרק השולח [שם] עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחר ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו, רבא מתרץ לה כדמתרץ לה עולא דבע"ח שיחררו ושורת הדין אין העבד חייב במצות כלום שאינו משוחרר שהרי אינו בעליו של עבד אלא מפני תיקון העולם שכבר יצא עליו שם בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו, אבל אם שיחררו רבו מתחילה אע"פ שהוא משועבד לאותו שעשאו אפותיקי לו הוי משוחרר גמור ופקע מיד שעבוד ואין העבד חייב כלום לבע"ח לפרוע לו חובו ואף לא המשחרר דמזיק שעבודו של חבירו פטור. וכן נמי הלוקח עבד מן הגוי שאין לו לישראל בעבד אלא שיעבוד מעשה ידיו ולא הגוף אם קדם וטבל לשם בן חורין הפקיע עצמו משיעבודו של ישראל, ודוקא כי אמר הריני טובל לשם בן חורין הוא דהוי בן חורין אבל אם לא אמר מסתמא לא הוי בן חורין, והיינו דאמר לקמן כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא דאי לא משחררי להו דילמא מגיירי היום ולמחר ולא ידעו דעבדי נינהו ולא מסקי אדעתייהו לטבול לשם בן חורין וכי טבלו סתם עבדים נינהו ושקלו בנות ישראל ואתו לידי פגם.
<h2>דף צ.</h2>
אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. הקדש, כגון עשה עבדו אפותיקי והקדישו ההקדש מפקיע עצמו מיד שיעבודו של אותו שעשאו אפותיקי לו. יש מקשין עליו מה איריא הקדש אפילו מכירה נמי אמר רבא דמפקיע מידי שעבוד, דאמר רבא [ב"ק י"א:] עשה (עבדו) [שורו] אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו אלמא מכירה מפקיעה. ואינה קושיא דודאי מכירה אינה מפקיעה מיד שיעבוד ויגיד עליו ריעו עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנו אלמא מכירה לא מפקעה, אלא התם ודאי בין בשור בין בעבד מכירה לא מפקעה והתם כדמפרש טעם דשור לית ליה קלא שאין שור נקרא על שם בעליו אע"פ שהקול יוצא פלוני עשה שורו אפותיקי אין הכל מכירין בשור והלוקח לא ידע שהוא אפותיקי ומשום תקנת השוק שלא יפסיד הלוקח שאם (הנפסד) [היה נפסד] הלוקח לא יקח אדם מן השוק כלום שיאמר בליבו שמא הוא אפותיקי הילכך תקינו רבנן שלא יהא נפסד כדאמרינן נמי [ב"ק קט"ו] בלוקח מן הגנב דעשו בו תקנת השוק ולא מפסיד לוקח, אבל גבי עבד אית ליה קלא והכל קוראין אותו עבד של פלוני וכיון דיצא הקול פלוני עשה אפותיקי עבדו הכל מכירין בעבד מי הוא אדונו וזה הלוקח כיון דידע ליה לעבד שהוא אפותיקי ואעפי"כ קנאו איהו אפסיד אנפשיה דאין כאן תקנת השוק דהא בגנב מפורסם נמי לא עשו תקנת השוק משום דלא היה לו לקנות ממנו אלמא משום תקנה הוא דאמרינן דאין בע"ח גובה, הילכך דוקא מכרו דנפסד לוקח דמים שנתן בו הוא דפקע החוב ולא יפסיד לוקח, אבל אם נתנו במתנה לא פקע החוב שהרי לא נתן מקבל מתנה דמים ולא יפסיד כלום לפיכך בע"ח גובה ממנו. ואשמעינן רבא גבי הקדש דאע"ג דלא נתן ההקדש דמים ההקדש מפקיע החוב. והוא שהקדישו קדושת מזבח דהיינו קדושת הגוף שאין לו פדיון ואסרו על כל העולם לגמרי ומתוך שאסרו אף על עצמו אסרו גם על בעל החוב ופקע שיעבודו, ורבא סבירא ליה כרבנן דאמרי במסכת גיטין בפרק השולח [מ"א.] המזיק שיעבודו של חבירו פטור הילכך פקע חובו לגמרי, אבל קדושת דמים כיון דאית ליה פדיון לא יפסיד בע"ח אלא יתן דבר מועט להקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ויפדה השור ויקחנו בחובו, כדתנן [ערכין כ"ג.] המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים. ולאו דוקא שור לחודא דמצי לקדושי קדושת הגוף, אלא כל דבר הנאסר איסור עולם ואיסור הנאה כגון בגד או מעיל שעשאו אפותיקי וחזר ועשאו תכריך למת אסרו ופקע שיעבוד בע"ח מיניה, כדאמ[רינן לקמן ס"ו.] ההיא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה ומת אתו יתמי פרסו אמיתנא ואמר רבא קנייה מיתנא ופקע חוב האשה מיניה. וכן נמי מעשה ידי האשה משועבדת לבעלה, ואם אמרה יקדשו ידי לעושיהם לכל מה שאני עושה יהא קונם לפיך אוסרת על ידי קונם מעשה ידיה על בעלה שאם מגרשה נאסרו מעשה ידיה עליו ואינו יכול להחזירה מפני שקדושת קונם קדושת הגוף הוא וחל לכשתתגרש, אבל כל זמן שלא גירשה לא דאלמוה רבנן לשיעבודא ואינה יכולה לאסור דאין מעשה ידיה שלה אלא שלו ואינה יכולה לאסור דבר שלו עליו, כדאמרינן בכתובות בפרק אע"פ [נ"ט.] אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושות הגוף נינהו וכדרבא וכו'. וחמץ דקאמר רבא כגון ישראל שעשה חמצו אפותיקי לישראל אחר כיון שהגיע שעת הביעור איסור חמץ שהוא אסור בהנאה [מפקיעו משיעבוד של בע"ח] ואיסור קדושת הביעור שחייב ישראל לבערו מפקיעו משיעבוד של בע"ח וקאי ברשותו של לוה וחייב לבערו ופקע חובו. ושיחרור דקאמר רבא כגון עשה עבדו אפותיקי לאחר ושיחררו דנפקא מיד שיעבוד של בעל (הבית) החוב שקדושת הגוף שמקדישו ומביאו לדת ישראל ואסרו על עצמו להשתעבד בו משום לא תעבוד בו עבודת עבד אסור נמי על בע"ח והפקיע שיעבודו ואין לו עליו כלום. והא דתנן בגיטין בפרק השולח [שם] עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחר ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו, רבא מתרץ לה כדמתרץ לה עולא דבע"ח שיחררו ושורת הדין אין העבד חייב במצות כלום שאינו משוחרר שהרי אינו בעליו של עבד אלא מפני תיקון העולם שכבר יצא עליו שם בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו, אבל אם שיחררו רבו מתחילה אע"פ שהוא משועבד לאותו שעשאו אפותיקי לו הוי משוחרר גמור ופקע מיד שעבוד ואין העבד חייב כלום לבע"ח לפרוע לו חובו ואף לא המשחרר דמזיק שעבודו של חבירו פטור. וכן נמי הלוקח עבד מן הגוי שאין לו לישראל בעבד אלא שיעבוד מעשה ידיו ולא הגוף אם קדם וטבל לשם בן חורין הפקיע עצמו משיעבודו של ישראל, ודוקא כי אמר הריני טובל לשם בן חורין הוא דהוי בן חורין אבל אם לא אמר מסתמא לא הוי בן חורין, והיינו דאמר לקמן כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא דאי לא משחררי להו דילמא מגיירי היום ולמחר ולא ידעו דעבדי נינהו ולא מסקי אדעתייהו לטבול לשם בן חורין וכי טבלו סתם עבדים נינהו ושקלו בנות ישראל ואתו לידי פגם.
